"היינו מוכנים לחלוטין שאלוהים ישחרר אותנו מפגמינו" (הספר הגדול, עמ' 48).
100 האלכוהוליסטים הראשונים מציעים לי מניסיונם להיענות להבטחה מפתה: להשתחרר מפגמיי.
האם יש פה מקום להטיל ספק ולשאול אם זה שווה לי? ממש לא!
הרי יש לי תשוקה כנה להפסיק לחלוטין לאכול באופן כפייתי, ואין לי כוחות לעשות זאת בעצמי.
ומה בסך הכול אלוהים לוקח ממני? אנוכיות? חוסר כנות? טינה? פחד?
הרי קשה לומר שתכונות אלה הן מקור אנרגיה להשגת ביטחון רגשי, חומרי, חברתי. הן צצו כי כל ניסיון שלי לחיות על פי הרצון העצמי שלי נכשל. מהרגע שנחשפתי לפגמים אלה בצעדים 4 ו-5 – הייתי מוכנה להשתחרר מהם.
לשם כך אני עושה מזה 3 שנים ו-7 חודשים את הפעולות הנדרשות: מזהה את הפגמים, מודה בהם בפני כוח עליון, מבקשת ממנו שיסיר אותם מעליי, מכפרת עליהם אם פגעתי במישהו ומפנה את מחשבותיי לעזרת אחרים.
ומה אני מקבלת בתמורה? התקרבות לאידאל האלוהי: סבלנות, סובלנות, אהבה, טוב לב והימנעות מאכילה כפייתית.
שווה!
אשתף בנס אחד מיני רבים: חבר ביקש ממני עזרה.
בעבר הייתי מתעקשת, עומדת על שלי, מתווכחת, מעלה טיעונים, מסרבת לשתף פעולה עם כל מה שלא עומד בתנאים שלי, מנתקת מגע ומתחברת לאוכל שנותר חברי היחיד.
לשמחתי הפעם, נוכחתי שאני מוותרת לחלוטין על הרצון העצמי שלי וזורמת עם הכיוון שהוא בחר.
כן הבעתי את דעתי, אבל כשנתקלתי בהתנגדות – שחררתי והתמסרתי לרצונותיו.
זה עובד – זה באמת עובד!
