"לאור מסורת שתיים, אין 'מפסידים' בהצבעה על מצפון הקבוצה באו-איי. אלו מאיתנו שדעותיהם היו שונות מהחלטת הקבוצה, יהיו אולי מאוכזבים וכועסים בתחילה. אולם לעיתים קרובות אנו מגיעים לאמונה, שהתוצאה הייתה טובה עבורנו אישית, כמו גם עבור או איי בין אם אנו מרגישים כך או לא – המציאות היא שכולנו זוכים כאשר רצון האל נעשה".
(שנים-עשר הצעדים ושתיים-עשרה המסורות של אכלני יתר כפייתיים עמ' 100).
פעמים רבות אני רוצה להתקדם בחיים ומהר, שאף אחד לא יעצור אותי, יערער עליי וינסה להוסיף משהו לדעתי. אני חושבת שאני יודעת הכי טוב איך לנהל את החיים, לכן לדון עם אנשים זה נתפס בעיניי בזבוז זמן ומשאבים.
אווץ'! כמה כואב לי לשמוע שאולי רעיון שלי צריך "שיפצור", שיש עוד אנשים שיכולים לתרום, שיש להם רעיונות מעולים דווקא. זה מכאיב לי כי אני רוצה להיות הכי חכמה, הכי טובה והכי מוצלחת. אני חושבת שאם אתן את הבמה לעוד אנשים, אז לא אקבל את מה שמגיע לי.
המסורת השנייה מחייבת אותי לדון בדבר עם עוד אנשים, לצאת קצת מעצמי.
הצעדים עוזרים לי לנקות את הדרך לחשיבה שפויה, נותנים לי קשר אישי עם כוח עליון. לצד זה שדה הראייה שלי גדל, ואני תופסת שקיימים עוד אנשים בעולם, ושגם הם יודעים משהו. אם נשמע את כל הרעיונות ונגיע לרעיון משותף, למה שלא ארצה אותו? הרי לפי היגיון פשוט, ברעיון החדש שייצא מתוך החלטה משותפת יש כנראה הרבה יותר אלוהות מאשר בכל רעיון של יחיד.
אני עדיין רוצה להתקדם בחיי אבל באופן שונה. היום אני מתפללת לעצור, מקווה להטיל ספק, מייחלת להקשבה לעוד אנשים, מחכה לפעול לפי הקצב של העולם ולא לנסות להאיץ בתהליכים. כל דבר בזמנו רבותיי וגבירותיי, כי אני לא לבד, יש חברותא, יש עובדים במקום עבודתי, יש אנשים במשפחתי. בדיוק כמו שאומרים: אם אני אלך לבד – אגיע מהר, אבל אם נלך יחד – נגיע רחוק!
