"בדרך כלל זה התחיל כאשר ישבנו בפגישות או-איי וחווינו את החברותה עם אכלני יתר כפייתיים כמונו. פה מצאנו אנשים שהבינו אותנו והיה אכפת להם מאיתנו" (12 הצעדים ו-12 המסורות של או-איי, עמ' 18-17) .
הגעתי לחדרים של או-איי לפני שישה חודשים. שקלתי 72 ק"ג, וגובהי היה 165 ס"מ. נראיתי אתלטית ובמידה נורמלית יחסית, אבל הייתי בגיהינום של אוכל והרגשתי אומללה. האמנתי שאם רק ארד במשקל – אהיה מאושרת. אבל כשהגעתי לחדרים ידעתי שזה שקר. אין זה משנה אם הייתי רזה או שמנה – לא הייתי מאושרת אלא אומללה.
חשבתי שאני האובססיבית היחידה בעולם בענייני אוכל, משקל ומראה גוף. חשבתי שעליי לעשות הכול כדי להיראות מושלמת וכדי שאף אחד לא יידע את האמת עליי. באו-איי מצאתי אנשים שידעו והבינו מה עובר עליי ושעברו את כל זה. זו הייתה הפעם הראשונה שאני זוכרת שחשתי תקווה.
אני עובדת כאחות בבית חולים. אמש, במהלך משמרת בבית החולים, חשבתי כמה כוח יש בקשר בין חברי או-איי ומדוע התוכנית הזו עובדת. משפחתה של אחת המטופלות שלי שיתפה אותי במקור התקווה שלהם. היא סיפרה על אדם שהיה מאושפז בבית חולים בעבר; הרופאים חשבו שאין לו סיכוי להבריא, אך הוא הבריא, וכיום הוא מגיע לבית החולים, נפגש עם בני משפחות המטופלים ומשתף אותם בניסיונו.
כאשר הוא סיפר את סיפורו, נשענו כולם קדימה ונתלו בכל מילה שיצאה מפיו, מפני שהוא הבין. בבית חולים שבו ישנם אנשי צוות ומומחים בעלי ידע וניסיון רבים, דווקא האדם שיש לו פחות ידע ושאינו מכיר כלל את המשפחה הזו, הוא זה שהביא לחייהם כוח ותקווה.
כך גם באו-איי – קשה לתאר את הנס של להיות מובן. כיום יש לי הימנעות של שלושה וחצי חודשים, וחיי השתנו בצורה דרמטית. ירדתי 8 ק"ג, והעזרה שאני מציעה לאחרים מעניקה לי שמחה; זכיתי בחופש מהגיהינום של האכילה, בקשר עם כוח עליון ובשלווה.
תורגם באופן חופשי מאתר oalifeline.org
