תפילת הצעד הרביעי
"אלי, אדם זה חולה, כיצד אני יכול לעזור לו? אלוהים, הצל אותי מהכעס. רצונך יעשה" (הספר הגדול עמ' 53).
אחת הדרכים שבהן אני שומרת על ההחלמה שלי היא על ידי מתן שירות לאחרים. בין השאר אני נפגשת עם קשישים ועוזרת להם לכתוב את סיפור חייהם.
בשלב הראשון אני פוגשת אותם, שומעת את סיפור חייהם ורושמת מילה במילה כל מה שהם מספרים.
בשלב השני אני קוראת בפניהם מה שכתבתי. אנו מדייקים את הפרטים, עורכים את הזמנים ומשבצים בסיפור תצלומים.
למפגשים אלה ששיאם הוא גיבוש הסיפור האישי, יש ערך רב – האדם הקשיש חווה תהליך שבו הוא חוזר בזיכרונו אל חוויות העבר שלו, כביכול חי מחדש את חייו וזוכה להערכה מחודשת.
אחד מהאנשים הקשישים שאיתם עבדתי קטע אותי כל כמה משפטים במהלך הקריאה והתריס – מה פתאום כתבת את זה? זה לא שלי! מה את ממציאה? לא כך אמרתי. וכך התכחש, למעשה, למה שסיפר לי.
בהתחלה התווכחתי אתו בניסיון להוכיח לו שכתבתי בדיוק מה שאמר. לאחר מכן הצטדקתי ואמרתי שאולי טעיתי. בהמשך התלוצצתי ועניתי שכנראה הגעתי שיכורה לפגישות. והוא – בשלו, ממשיך בהאשמות.
בוקר אחד פקעה סבלנותי. בעודו מתלונן, חלפה במוחי מחשבה לפנות למנהלת ההתנדבות ולהודיע על פרישתי מתפקיד זה. חשבתי לעצמי – סבלתי דיי, לא נעים לי המעמד הזה, למה אני צריכה את זה?
בחסד האל, הוא החזיר לי את שפיות דעתי – לברוח זה הכי קל, כך נהגתי לפני שלמדתי את פתרון שנים עשר הצעדים, לפני שהתעוררתי להבין שהבעיה היא בי ולא באחר.
עשיתי צעדים 10 ו-11, הודיתי בליבי בפגמים שלי. ביקשתי מהכוח העליון הכוונה, השראה, מחשבה אינטואיטיבית או החלטה. ואכן הכוח העליון שלי הנחה אותי מה לעשות ואיך לדבר.
פניתי אל האיש הקשיש בשמו ואמרתי – "השיח הזה לא נעים לי, והוויכוחים מעייפים אותי.
ההאשמות ההדדיות גורמות לי לא לרצות להיפגש אתך. בבקשה ממך – אתקן כל שתרצה, רק בוא נשמור על סבלנות וסובלנות זה כלפי זה".
תודה לאל שהקשיש התרצה ושמר על שיח מכבד ומנומס, ואני התמודדתי בזכות כוחו ואהבתו הנצחיים של כוחי העליון.
