"לפתע ניווכח שאלוהים עושה עבורנו מה שאין בכוחנו לעשות למען עצמנו" (הספר הגדול, עמ' 65).
באחד מהימים הודעתי להוריי שלא נגיע לביקור השבועי. אמא השיבה: "תצליחו בכל מעשיכם". הודיתי לאלוהים על השינוי בגישה שלה, כי בעבר ובמשך שנים רבות, הדפוס המוכר לי היה ביקורת.
אבא השיב: "עצוב מאוד מאוד". הייתי המומה…! גם אצלו שינוי בגישה, לעומת הדפוס של שנים רבות, שבו מעולם לא הביע רגשות. שמחתי עם התגובה של אמי, אך התגובה של אבי הותירה אותי לא מרוצה. שלחתי לשניהם חיבוק ונפניתי לעזור לבתי ולנכדותיי.
תגובתו של אבא הדהדה בתוכי, סיפרתי על כך לבן זוגי ולבתי. בחסד אלוהים תגובתו של אבי לא ניהלה אותי, לא השפיעה על החלטותיי, לא גרמה לי לשנות אותן או לרצות, לא פעלתי על פי חוזה שחתמתי עליו כשהייתי בת חמש: "לעולם לא אגרום צער להוריי".
כוח עליון ועצום ממני עשה עבורי מה שלא יכולתי לעשות למען עצמי 60 שנה: אפשר לי לתת מקום לאבא להביע את רגשותיו. אפשר לי לדבוק בתוכניותיי למרות שאכזבתי. אפשר לי להכיל עצבות של מישהו אחר בלי לרצות להקל עליו מיד.
אפשר לי להביע בעצמי רגשות שאצרתי בקרבי 60 שנה. אפשר לי לשוב ולנהל את חיי באיזון, ולא משנה מה יאמרו או יעשו לי.
תודה, רוח היקום, על שאת צועדת אתי יד ביד!
