"החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים כפי שאנו מבינים אותו" (הספר הגדול, עמ' 47).
שני הצעדים הראשונים עוסקים בקבלת מידע:
בצעד הראשון אני מתוודעת לאופיה המדויק של המחלה – חוסר אונים.
בצעד השני אני מאמינה אמונה עיוורת בניסיונם של אחרים, שנעזרו בכוח עליון על-אנושי.
צעד 3 היה לי מאוד מאוד קשה. מילולית – מה זה 'רצוננו וחיינו'? רעיונית – אינני מכירה מניסיון אישי בכוחו של אלוהים; מעשית – איך אני מוסרת את רצונותיי וחיי להשגחתו? על אף כל הספקות האלו הייתי צריכה להחליט לעשות צעד לא הגיוני בעליל…
לפני למעלה מ-3 שנים, כשנכנסתי לפגישת או.איי. והחלטתי להישאר – עוד לא הבנתי שבכך כבר החלטתי למסור את רצונותיי וחיי להשגחת או-איי, להגנתם ולהנחייתם של חברי הקבוצה והמאמנת. את כל זה אני מבינה כיום, בדיעבד.
בחדר ההוא, באשכול פיס לקשיש באשקלון, מצאתי משהו שהחליף את הדעות הקדומות שהיו לי על אוכל כתרופה לבעיות החיים, ונפטרתי מהעקשנות לפתור את בעיית האכילה הכפייתית בכוחי או בכוח אנושי אחר שרק אותו הכרתי עד 13.11.2019.
הרגשתי שם כל כך נינוחה, כל כך בטוחה. חבריי הציעו לי תלות בכוח עליון שעדיין לא הכרתי בו. מה שכן הכרתי בינתיים היה חוסר האונים שלי. למרות שהמילה תלות עוררה בי חלחלה, חבריי הבטיחו לי והוכיחו לי בסיפוריהם, שמהתלות הזו ייצא רק טוב.
סיפוריהם כללו כל תחום בחייהם: אכילה שפויה, דימוי גוף חיובי, יחסים בינאישיים משופרים, ביטחון עצמי יעיל וקבלה עצמית.
לאור נסיבות חיי, יש לי נכונות, היום כאז, להשקיע מאמץ ב-12 הצעדים. יש לי רצון לדבוק בהם, ואני מאמינה שעל יד כך אדבק גם באלוהים.
בעבר, כשניסיתי לתקוף את בעיותיי באמצעות כוח הרצון, רק נפגעתי. כיום, כשכל שאיפתי היא להתאים את רצוני לרצונו עבורי – אני חווה שחרור הדרגתי בכל תחומי חיי.
