“רובנו לא היינו מוכנים להודות שאנו אלכוהוליסטים אמיתיים” 

“איש אינו אוהב לחשוב שהוא שונה משאר בני האדם מבחינה גופנית ונפשית. ולכן אין זה מפתיע שתולדות השתייה שלנו מאופיינים באין ספור ניסיונות שווא להוכיח שאנו יכולים לשתות כמו אנשים אחרים” (הספר הגדול, עמ’ 27). 

כל חיי הרגשתי שונה, לא שייכת. נראיתי שונה הייתי שמנה מאד, לבושה בבגדים לא יפים שמשכו תשומת לב, ובסרבולי הרב ניסיתי להסתיר את הדבר האחד שלא היה בר הסתרה הגודל שלי. הייתי בטוחה שכשאני יושבת עם אנשים זה כל מה שהם רואים, אולי כי זה היה כל מה שאני ראיתי בעצמי גודל עצום, ותו לא. 

ואז הגעתי לחדרים… המשקל החל לנשור ממני ועבדתי את הצעדים. חיי השתנו לבלי הכר גיליתי שיש לי טעם בבגדים ושיש חנויות שבהן אני יכולה לקנות, להיראות טוב ולהרגיש טוב עם הגוף שלי. התחלתי לעבוד על פגמי האופי שלי והעזתי פשוט להיות אני בעולם. התחלתי לעשות גישושים זהירים בפיתוח חיי חברה. 

מצאתי את עצמי נהנית מישיבה בחברותא, מהליכה משותפת לסרט, מיציאה ביחד לטיול.  

אבל, כפי שקורה לרוב, כל מפגש חברתי היה מלווה באוכל. ושם נפלתי פעם אחר פעם לא רק באוכל, אלא באשליה שאני כמו אחרים. הצורך העז להרגיש חלק מקבוצה, להרגיש בנוח ובבית עם אנשים אחרים, להרגיש שווה ומוערכת ואהובה השכיח ממני את העובדה שלמעשה אני לא כמו כולם ושקודם כול אני לא אכלנית נורמלית כמו כולם. שהביחד הנעים שאני חווה, לראשונה מזה עשרות רבות של שנים מגיע עד קצה הצלחת. הצלחת תוחמת עבורי את האזור שבו אני לגמרי לא כמו אחרים ולא יכולה לאכול בבטחה יחד עם אחרים. וכשהצלחת נגמרת אני יכולה שוב להתרווח וליהנות מהחברה. 

“האובססיה הגדולה ביותר של כל שתיין לא נורמלי היא המחשבה שאיכשהו, פעם, הוא יוכל לשלוט בשתייה שלו וליהנות ממנה. מפתיע ממש כמה עקשנית היא אשליה זו. רבים רודפים אחריה עד לשערי השיגעון או המוות” (הספר הגדול, עמ’ 27). 

היום אני בתפילה לזכור בכל יום את הצעד הראשון, להודות שאני חסרת אונים מול האוכל, אבל לזכור שיש אחד שיש לו מלוא הכוח, והוא האלוהים, שאני ברת מזל שמצאתי אותו ושהוא איתי, יום יום ובכל ארוחה, בדרך לחיים שפויים ומאוזנים.  

אהבת את המאמר?

שתפו בפייסבוק

מאמרים נוספים שאולי יעניינו אותך

קולות של תקווה

“רק להיום בשלושה דברים איטיב לנשמתי”

קולות של תקווה

“רק להיום אשתדל לחיות ביום זה בלבד”

קולות של תקווה

רצונך ייעשה ולא רצוני

קולות של תקווה

“רובנו לא היינו מוכנים להודות שאנו אלכוהוליסטים אמיתיים” 

דילוג לתוכן