“חיי המחשבה שלנו ימוקמו על מישור הרבה יותר גבוה שבו המחשבה שלנו תהיה משוחררת ממניעים שגויים” (הספר הגדול, עמ’ 66)
שיחה עם מאומנת העלתה בי זיכרון מחוויה רוחנית שחוויתי בחופשה בחו”ל. אחרי יומיים נפלאים של צעידה מסביב לאגמים תחת עצים עבותים, ביקש בני שנצא לטיול ג’יפים מודרך להרים הגבוהים.
תגובתי הראשונית – סירוב! לא מתאים לי להצטופף בג’יפ, לשבור את הגב בקפיצות, לראות את הנוף דרך חלון צר…לא מתאים לי שיכתיבו לי מתי לעלות ומתי לרדת וכמה זמן לשהות בכל מקום… אני רוצה לעשות מה שאני רוצה…והכי הכי לא מתאים לי מדריך דובר אנגלית כי אני לא אבין כלום ולא אדע לשאול…
נו, ומי יכול לעמוד נגד נאום חוצב להבות כשלי? כולם התקפלו, אבל החמיצו לי פנים.
בלילה בלילה, עם צאת הכוכבים נגלה אלוהים אליי בכל הדרו ודיבר אל לבי. הוא מילא אותו בסבלנות, בסובלנות, באהבה ובטוב לב. אלוהים הזכיר לי שניסיון העבר שלי בג’יפים מוגבל, שהפחדים שלי יכולים להילקח על ידו, אם רק ארצה…
אם רק ארצה במה?
אם רק ארצה לצאת מריכוז עצמי,
אם רק ארצה להתבונן בצורכי שותפיי,
אם רק ארצה לחשוב על האחרים,
אם רק ארצה לשרת אותם,
אם רק ארצה לצאת מתוך עצמי,
אם רק ארצה להשתחרר מהתשוקה הכואבת שרצוני ייעשה…תודה לאל שרציתי, ותודה שהוא עשה זאת עבורי.
יצאנו לטיול ג’יפים שאורכו התאים לצרכיי, בג’יפ מרווח ונוח, בדרך מאתגרת יפהפייה, וראו זה פלא!
אני היחידה שתרגמתי לנכדיי את הסבריו של המדריך שנאמרו באנגלית פשוטה, עממית, בקצב איטי דיו ועם המון סבלנות לשאלות העילגות שלי…
מה היה הנס האמיתי שעשה עבורי אלוהים?
לקבל את המציאות כמו שהיא, ככה, בלתי מושלמת, לא על פי האינטרסים הקטנוניים שלי, אלא על פי אינטרס שנמצא כעת על מישור הרבה יותר גבוה:
“להתאים עצמי להועיל לאלוהים ולאנשים סביבי ככל שאוכל” (הספר הגדול, עמ’ 60).
