"אלוהים אכן בא אל כל אלה שבאמת ובתמים חיפשו אותו" (הספר הגדול, עמ' 46).
באחד מערבי הקיץ עמדתי לצאת לפסטיבל. התחלתי לארוז לי ארוחת ערב.
בני שראה אותי 'טורחת' ביקש לעזור: "אמא, למה את מכינה סתם? בטח יהיו שם מלא דוכנים".
"אתה צודק. בדרך כלל באירועים כאלו יש דוכנים".
"נו, אז תאכלי שם, זה חלק מהחוויה…" (ברור היה לי שהבן מייצג את הקול הרעבתני שבי).
"תודה שאתה רוצה להקל עליי", אמרתי לו.
אבל פניתי לכוח העליון שלי ושמעתי אותו אומר לי: "קחי אתך צידה. לא בטוח שתמצאי שם אוכל מזין ובריא שיטעין אותך באנרגיות חיוביות". המנות בחוץ יקרות, ומעבר לכך, את רעבה עכשיו; קחי צידנית וכך תוכלי לאכול בנסיעה".
תודה לאל שרציתי בתשובתו של כוחי העליון.
הגענו לפסטיבל. כל אחד מאתנו קיבל במתנה 8 כרטיסים המזכים אותנו במיני מאכלים שהילדים והנכדים שמחו בהם מעצם היותם 'אוכל רחוב' עתיר תבלינים ופחמימות פשוטות.
אני בירכתי את הנכונות שלי לתת לאלוהים לנהל עבורי את ההחלטה מה יהיה טיבה של ארוחת הערב שארזתי: חלבון, פחמימה מורכבת, שומן בריא וירקות בשפע. כל אלו השפיעו עלי אנרגיה וחיוניות.
שבועיים לאחר מכן נסעתי לפסטיבל אחר. גם פה הקדמתי תפילה לכוח העליון שייתן לי השראה, מחשבה אינטואיטיבית או החלטה. והפעם הוא ענה: "את נוסעת מוקדם מאוד, חם מאוד, תיתכן הרבה הליכה בשעות שלפני ארוחת הערב – תסמכי עליי שאמצא לך מזון שפוי בין דוכני האוכל".
וכך היה: כשהגיעה שעת הארוחה, אלוהים אסף אותי בזרועותיו, עבר אתי מדוכן לדוכן עד שמצא עבורי את המנה היותר שפויה, בריאה, מזינה ומטעינה באנרגיות חיוביות.
זה מה שמיוחד בכוח העליון שלי: הוא פתוח, הוא גמיש, הוא לא כפייתי, הוא מתאים עצמו לתנאים, הוא מאפשר לי לנהל את האכילה ולא לשלוט באכילה.
כשאני הולכת יד ביד עם רוח היקום, אני לא מתמלאת דאגה מהעתיד לבוא, לא מתחרטת על החלטותיו ולא מתמלאת מחשבות אפלות – כמו שתקפו אותי כשסמכתי על עצמי, לפני שהגעתי לאו-איי.
