"נניח שלא נעמוד באידיאל שבחרנו ונמעד?…אם אנחנו מצטערים על מה שעשינו, ויש לנו תשוקה כנה לאפשר לאלוהים להנחות אותנו למעשים טובים יותר, אנו מאמינים שיסלחו לנו ושנלמד לקח ." (הספר הגדול, עמ' 55)
באחד הימים בישלתי סיר קטניות. כמה יחידות ממנו מהוות עבורי מנת פחמימה בריאה, מזינה ומשביעה.
כעבור כמה שעות אני שולה קטנייה אחת ואוכלת אותה בשלמותה, כדי לבדוק אם היא רכה דיה.
בעודה מתקדמת במורד גרוני, אני מבינה ששגיתי – כמעט 4 שנים מאז היכנסי לאו-איי, שאינני אוכלת משהו ממניעים שאינם כנים: לאכול קטנייה כדי לבדוק אם היא רכה???
יש מזלג לנעוץ…
יש אצבע למעוך…
יש ציפורן לחרוץ…
מה קורה פה?
איך ולמה חזרתי לדפוסים קדומים?
אכילת הקטנייה נכפתה עליי… היא נעשתה באופן אוטומטי ולא רצוני…
מיד עשיתי צעד 10, אך דעתי לא נחה. הייתי חייבת לדווח על כך לחברה שהחלימה ולהבין בעזרתה מה קרה פה.
תודה לאל שהיא כיוונה אותי לברר מה היה הלך הרוח שלי בזמן שניגשתי לסיר…
מהר מאוד הסתבר לי שלא הייתי מרוצה ממשהו אחר לחלוטין, ממישהו שלא עשה כרצוני, ולשם כוונה התודעה שלי.
מהדיווח לחברה הבנתי שעליי לעשות מיד צעדים 10 ו-11 על אותו רצון לנהל את ההצגה, שהביא אותי לאכילה כפייתית אוטומטית. ובנוסף לכך להתמיד ולשאול מה האידיאל של אלוהים עבורי כשאני קונה, מבשלת ואוכלת.
אלי, אני מבקשת נכונות להתפלל לרצונך עבורי ולחפש סיטואציות שעליי לעשות עליהן צעד 10 וצעד 11 לפני קניות, בישולים וארוחות.
זו היא הדרך שלמדתי מניסיון!
