שמי רובין, אני אכלן כפייתי. הייתי בהחלמה מאכילת יתר משך למעלה מעשרים שנה. חוויתי שתי נפילות. האחת נמשכה ארבעה חודשים והשניה נמשכה ארבע שנים, שאחריה חזרתי לתכנית ומאז אני בהימנעות בחסד האל כבר תשע שנים.
תפילת הצעד השלישי בספר הגדול (עמ' 50), היא תפילה שאני אומר בכל פעם שאני מוציא את המכונית שלי מהחניה ונוסע למקום כל שהוא. זה הפך אצלי לנוהג ואני אסיר תודה על כך.
כשעשיתי את צעד ארבע הבנתי עד כמה אני אנוכי. כשאני אומר את תפילת הצעד השלישי אני עוצר אחרי המילים "שחרר אותי מהכבלים של עצמי" ונוקב בסוגים השונים של האנוכיות שלי, שצצו או שעלולים לצוץ במהלך היום. אני לא מושלם. כמה סוגים של אנוכיות שאני כבר מודע אליהם הם: חשיבות עצמית, צדקנות עצמית, התעסקות יתר בעצמי, פינוק עצמי וחיפוש עצמי. כל אלה אינם צצים בכל יום אבל כל יום אני נזכר בהם מחדש.
אחרי ציון כל סוגי האנוכיות האלה אני משוחח עם אלוהים על איך אלה יכולים להשאיר אותי בכבלי המחלה, ומה באמת פירושו של דבר. הרי ברגע שאני תופס שליטה, נעשה מרכז העניינים, חושב שאני צודק או מרוכז בעצמי, אני בעצם מלא פחד. זה אומר שאני לא באמת סומך על אלוהים, אני לא סומך עליו שהוא "יארגן" הכל עבורי וכי יש לו את כל הכוונות הטובות ביותר בשבילי בכל מצב או מערכת יחסים, וכל זה כי אני רוצה הכל בדרכי שלי.
במקרה כזה אני שוב מכוון לספר הגדול ולהבטחות שבו. "כשאנו חושבים על היום שלנו… ייתכן שלא נהיה מסוגלים לקבוע באיזה מסלול לבחור. כאן אנו מבקשים מאלוהים השראה… לעיתים תכופות אנו מתפלאים… מה שהיה תחושת בטן או השראה מזדמנת הופך להיות חלק פעיל של המוח" ( הספר הגדול, עמ' 66-67).
מה שאני רוצה לאמר הוא, שבכל מצב שהוא בחיי, בכל יום שהוא, אני חייב לפנות לאלוהים במקום לעצמי. כשאני בוחן מדי לילה את מעשיי באותו יום אני יכול לראות מה עשיתי נכון ועל מה עלי עוד לעבוד ועלי לזכור תמיד שרצונו ייעשה ולא רצוני (הספר הגדול, עמ' 66).
תורגם באופן חופשי מאתר oalifeline.org
