"לפי התוכנית הייתי אמור להיפרד מכמה מושגים שליוו אותי כל חיי. זה לא היה קל" (הספר הגדול, עמ' 35).
מזה מספר שבועות שאני מרגישה שמנה, מידת הבגדים החדשים עלתה, אלו שהיו טובים לפתע צרים עלי, אני בוחנת את גופי במראה ולא מרוצה, הברכיים התעבו, הירכיים מתנגשות…הבטן בולטת…
כבר המון זמן לא היו מחשבות ורגשות אלו מנת חלקי. מן המראה ניבטה אליי אישה שנבחנת על פי עזרתה לאחרים והתאמתה לרוח אלוהים, ולא על פי מידותיה החיצוניות.
זה זמזם והציק וטרטר והטריד עד שבחסד אלוהים החלטתי לשתף בכך קבוצת או-איי. הרגשתי שאני משחררת שד מהבקבוק, סוד כמוס על כך שאני במצב רוחני לא תקין.
בדקתי את עצמי – מבחינת האוכל הייתי בטוחה שאני אוכלת נכון. אכילה לשם הזנה בלבד. כמויות שפויות ורכיבים בריאים. מה בעצם הציק לי? גם אם עליתי במשקל ובמידת הבגדים, מי אני שאקבע כמה עליי לשקול? הבטחתי לאלוהים עוד בתחילת דרכי ללכת לכל מרחק. אני אעשה צעדים לתיקון מידותיי, והוא ינהל את האכילה והמשקל על פי רצונו והבנתו.
למחרת התכתבתי עם המאמנת שלי. בין היתר היא אמרה לי 2 דברים:
- מחשבות הן לא עובדות.
- תישקלי ותשימי קץ לדבר.
בתחילה סירבתי להישקל. שנתיים שאינני נשקלת. זה מונע ממני תלות במכשיר ומחבר אותי לאמת הפנימית שלי. אבל אמת של אישיות כפייתית? האם אפשר לסמוך עליה? עשיתי צעד 10. עליתי למשקל ונוכחתי לראות שאני שוקלת בדיוק כמו שנשקלתי בפעם האחרונה.
מאין הגיעו המחשבות הטורדניות?
בחסד אלוהים עלתה בי התובנה: במקביל למחשבות על מראה הגוף שלי, התחלתי למלא תפקיד חדש. הייתי מלאה בציפיות לקבל מה שאני רוצה – ולא כך! הדברים לא קורים על פי רצוני, ואני נתקלת בהתנגדויות ובעיכובים.
הללו משבשים את מצבי הרוחני. אני מאבדת ביטחון, נפחדת, לא מרוצה, מרגישה לא ראויה, לא אהודה, נשאבת לרחמים עצמיים – והפנימי מקרין על החיצוני.
הגוף שלי השתתף בחגיגת הדחייה, הביקורת והשיפוטיות.
באמצעות צעדים 12,11,10 אני נפרדת, כל יום, ליום אחד, מהרצון העצמי בכל תחום בחיי.
אני כבר לא מנהלת את ההצגה. רצונך ייעשה ולא רצוני.
