לא רצויה

"היו לנו בעיות ביחסים בין אישיים, לא יכולנו לשלוט בטבענו הרגשני, היינו טרף לדיכאון ולאומללות…לא יכולנו להיות לעזר אמיתי לאנשים אחרים…" (הספר הגדול, עמ' 43-42).

באחד הימים הגעתי למוסד שאני מתנדבת בו. התיישבתי בחדר עם שתי עמדות טלפון ונערכתי לבצע את משימותיי. כעבור כרבע שעה הגיעו 2 מתנדבות שתמיד עובדות יחד באותו החדר.

שבוי בניסיון העבר, המוח המחווט והאובססיבי שלי מתחיל "להריץ סרטים": "הנה הן תבקשנה ממני לעבור לחדר אחר…", "הנה שוב אהיה מגורשת…", "הנה שוב הוכחה שלי אין חברות…", "אני לא נעימה לאחרים…", "הנה שוב אני לבד…", "הנה אני לא רצויה…", "אמרתי לך…", "זה גורלך…".

ואכן, אחת מהן ניגשה אליי ופנתה אליי בשמי. לא עניתי מאחר שהייתי שקועה במתן שירות למטופל.

הדקות הבאות עוברות עליי בעודי מדמיינת את התרחישים הגרועים ביותר.

נפניתי לעשות צעד 10. הבנתי שנשים אלו חולות בדיוק כמוני, ורחמיי על התלות ביניהן התעוררו. כתוצאה מהצעד העשירי שעשיתי הייתי מוכנה נפשית לעבור לחדר אחר, בלי שנלוותה לכך תחושת אומללות. במקביל המשכתי לתת שירות למטופלים בעודי חשה הקלה גדולה.

ואלוהים, כדרכו, פעל על פי התוכניות שלו – כל אחת מהחברות ישבה בחדר אחר. אחת לידי והשנייה ליד מתנדבת אחרת.

ההבטחות של התוכנית מתגשמות!