"לאחר שהם נכנעים שוב לתשוקתם, כפי שזה קורה לרבים, תופעת הכמיהות גוברת ומתחזקת, הם עוברים את שלבי הבולמוס הידועים כל כך, ולאחריהם באים רגשות החרטה בתוספת החלטה נחושה שלא לגעת שוב". הספר הגדול.
קראנו בפרק על "חוות דעתו של הרופא" על האלרגיה של הגוף, על תופעת הכמיהות, שנקבל כאשר נאכל מזונות מסוימים או שנתנהג באופן אובססיבי.
בעצם בצעד אחד אנו אמורים לבדוק ולבחון את המאכלים הגורמים לנו בולמוס, כמיהה, מאכלים שגורמים לרצון לאכול עוד ועוד.
אנו אמורים להכין תכנית אוכל למען ההחלמה הפיזית (ירידה במשקל) ולקבל שקט ושלווה באוכל.
תהליך ההחלמה מתקיים בכל המישורים הפיזי הנפשי והרוחני ואנו מרגישים בטוחים שעלינו על דרך המלך ואז…..ממקום של ביטחון לאט, לאט אנו מתחילים לנסות מאכלים אלרגיים בכמויות קטנות, שעדיין אינן מובילות לבולמוס ויש תחושה של שליטה ואף גאווה שלא קרה דבר…. ואז בשבוע לאחר מכן ניקח עוד פעם משהו מחומר האלרגי שלנו ונצא לפעילות נופש ונתן דרור לאוכל, כי אולי החלמנו כבר מהאלרגיה לחומרים?
ואז קורה הבום!!!!!! – היד הולכת למאכלים ולאוכל ללא רצון ושליטה ומתחיל מדרון הכפייתיות ואכילת היתר, המלחמה והמאבק באובססיה ללא הצלחה. הראש אומר דבר אחד ("הפסק לאכול !!") והיד מושטת אוטומטית לאוכל. ניתוק מוחלט והתירוצים להצדקה מתחזקים "מגיע לי, אני אנושית" "אני בדיכאון , זה יעזור לי", "זה מקמח מלא, זה אוכל בריאות", "פירות זה בריא ","אני מסכנה, אף אחד לא אוהב אותי" .
והרשימה עוד ארוכה מלהכיל את הדף בניסיונות שכנוע מזויפים.
זה קרה, כי עדיין לא הפנמנו עד לעומק נשמתנו, שזו מחלה אובססיבית ועל כן עלינו להימנע מהביס הכפייתי הראשון .
ושאנו נהיה אכלנים כפייתיים ומכורים לאוכל כל חיינו!
